ההשמנה הינה מצב חדש וחריג בהסטוריה האינושית. עד לפני מאה - מאתיים שנה אנשים שמנים הייו תופעה יוצאת דופן, טעונת ליגלוג ונדירה. אלה אנשים תוארו בסיפורים ובמחזות כדמויות יוצאי דופן, כחריגים - למשל, גרגנטיוה של ראבלה או בלואון של ירוסלב גאשק. במשך מיליוני שנים חיו בני האדם במחסור של אוכל וברדיפה מתמדת אחרי מזון, כמו כל בעלי החיים בטבע. מזוננו היה בעיקר צמחי ומעט מן החי, הוא היה בסיסי, גס ודל קלוריות. מבחינה גנטית זהו האוכל הרגיל והטבעי עבורנו. במשך מיליוני שנים הסתגלנו לסוג המזון הזה מבחינה גנטית. יש לנו מנגנון גנטי של חילוף חומרים המפעיל תוכנות הפעלה של מערכות עיכול, מערכות הורמונאליות ואחרות בגוף האדם שנוצרו במשך מיליוני שנים. הגנים של האדם אינם משתנים בדור אחד או בשניים או אפילו במאה דורות. השינוי בגנום של האדם נמשך מיליוני שנים בדרך של מוטציות חוזרות אצל מאות אלפי דורות של בני אדם.

אין לאיש מאיתנו סיבות אישיות להיות שמן. אין לאף אחד מבני אדם בעולם מבנה גנטי פרטי מחייב השמנה. לעומת זה, יש לכולנו מבנה גנטי נוגשה ובלתי משתנה בתקופת זמן קצרה היסטורית (פחות ממיליונים של שנים) לשנות את הגנום שלנו. והגנום הזה מתאים לאוכל גס, צמחי ומצומצם. גנטיקה שלנו מחתיבה מחלות והרס במידה ונחסף לאוכל הרבה ורב אנרגייה. הרזייה זאת צו השעה לכול אחד חפץ להיות שנים מאושרים וארוכים.

משום שסיבות לאכילת יתר הם התנהגותיים, תרבותיים ותודעתיים, תהליך הרזיה חייב להעשות בקבוצות הרזיה או במסגרת סדנאות הרזיה והשיחה בהם אמורה להיות חינוכית-פסיכולוגית-רפואית.

תירוצי גנטיקה משמשים בדרך כלל כתירוץ קל ומדעי לכאורה על-מנת להצדיק את חוסר הנכונות להתמודד עם בעיית ההשמנה ולהמשיך את שגרת החיים המסיחה את הדעת מהאסון שבהשמנה. הרי לכולנו ברור שמול הפגם הגנטי לא ניתן לעשות דבר.

בניגוד לגנטיקה לקויה, הרגלי אכילה פגומים ניתן לשנות ולשפר. גנטיקה היא בסך הכול סיפור כיסוי נפלא כדי להישאר צודק, אבל שמן וחולה.